יום רביעי למסע - מיידנק

בוקר טוב :) יום אחרון בוורשה. כיוונו שעון מעורר לשש.. הוא החליט למרוד והתעוררנו בשבע... בשעה שבע כבר היינו אמורים להיות בחדר אוכל מהר מהר התארגנו צחצחנו שיניים (עם המזל שלנו הברז החליט לא לעבוד.. צחצחנו באמבטיה) ואיכשהו הספקנו להגיע בזמן. אוכלים מעלים מזוודות ונפרדים מוורשה. יצאנו לכיוון מחנה ההשמדה מיידנק. בדרך עצרנו בבית כנסת, לצערי בגלל האקוסטיקה שם לא הבנתי כלום (פשוט כלום) מההסבר אז על בית הכנסת אין לי מה לספר... הגענו למיידנק ( אחרי נסיעה מאד מאד ארוכה) התקדמנו לכיוון אנדרטת אבן ענקית ומרשימה התיישבנו כולנו והקשבנו לחיים מסביר לנו על המחנה, מחנה העבודה הענקי שהפך למחנה השמדה לחצי שנה. יצאנו לשביל, אבל לא לשביל הראשי - אלא לשביל שהיהודים הובהלו ממנו אל תוך המחנה תוך כדי הליכה שמענו סיפור על ילדה קטנה בשם אלינה שמגיעה למחנה ואנחנו עוברים במחנה כשהסיפור שלה ברקע, בראש אני מדמיין מולי ילדה קטנה ומבולבלת נכנסת למקום האכזרי הזה. נכנסת למקום שכולנו יודעים מה סופו... והיא עדיין לא. כשנכנסו הבנו איך "המפעל" עובד נכנסים - סלקציה: רופא המחנה קובע ילדים מתחת לגיל 13 מוות גברים מעל גיל 39 - מוות נשים מעל גיל 29 - מוות פשוט ככה - תו תקן. ימין חיים, שמאל מוות. כל מי שהופנה לימין נכנס לחיטוי וניקוי חיים מוליך אותנו במסלול - נכנסו למקלחות, איך שנכנסים תא התפשטות ענקי. בגדים לפינה השמאלית נעלייים לפינה הימנית. סיימתם להתפשט? יופי לכו לקצה החדר שם יספרו אתכם ויגלחו אתכם ההשפלה! איפה האנושיות?? לאחר הגילוח והתספורת נכנסים למקלחות, שם גם עוברים חיטוי בשיטות נוראיות. לאחר המקלחת יוצאים לקחת בגדים. ולבסוף יוצאים החוצה וחולפים על פני כל מי שהופנה שמאל (מוות) הכל תוכנן מראש - ההטעיה, האשליה שהכל בסדר. מיד כשכולם סיימו להתקלח, היהודים שחיכו בחוץ לסוף המר נכנסים ישירות לתא גזים שהוצב ליד המקלחות. 600 אנשים בחדרון קטן, איך מכניסים? פשוט מאד כולם נכנסים בידיים מורמות - חוסך מקום דוחפים ולוחצים את כולם לחדר, זורקים ילדים מעל האנשים ומפעילים מנוע שהאגזוז מחובר לחדר את ההמשך כבר מיותר לספר... ושוב השאלה, מסביב לכל המדשאה הענקית והמטורפת... איפה האנושיות? אין תשובה... "ככה הם חונכו, היהודי זה חיידק והאנטיביוטיקה זה הגז". ממשיכים בסיור במחנה, נכנסים לסדנאת עבודה שכיום משמשת כגלריית תמונות, אז והיום כלום לא התשנה... אולי קצת אבל המחשבה שהייתי איפה שחייהם הסתיימו פשוט דוקרת. ממשיכים בין הבקתות ומגיעים לבקתת נעלים, וואו כמה נעליים אי אפשר לתאר (וזה לא כל הכמות לפי המדריך..) יוצאים משטח מחנה היהודים ועוברים למחנה האסירים במחנה עוברים ליד בקתות, רואים את הדרגשים שעליהם ישנו התנאים הם לא תנאים. 3-5 אנשים על מיטה בגודל מטר על מטר... 800- 1000 אנשים בצריף. ההגיון פשוט לא מוכן לתפוס את זה. יוצאים ומתקדמים לקרימטוריון עומדים להיכנס. המדריך מבקש מכולם להיות בשקט במהלך הסיור, לא לשאול שאלות. לעבור, לקרוא ולהישאר בשקט מוחלט. לפני שנכנסים ראיתי שאחת הבנות שהיה לה מאד קשה בימים האחרונים מפחדת להיכנס הלכתי אליה, חיבקתי אותה ואמרתי לה שאני איתה בכל הסיור. מחזיקים ידיים ונכנסים. מולינו אלונקה מאבן, באלונקה היו בוזזים דברי ערך ועוקרים את שיני הזהב למי שהיה ישר הדמעות שלה החלו לרדת. מחבקים, שותים מים, וממשיכים. נכנסים לחדר הגופות ששימש גם לחדר הוצאה להורג, והדמעות שלה ממשיכות עולה שאלה לראש - איפה הדמעות שלי? מגיעים לקבר שבתוכו יש אפשר וחלקי גופות, ומשמאלו מכונת ההשמדה - המשרפות נכנסים ומזדעזעים תנור שמיועד לרצח, לבני אדם. ואז ראיתי את החדר של מנהל הקרימטוריון לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. בחדר הייתה לו סאונה ואמבטיה. למה? כי הוא אהב חום. חשב שלנצל את חום התנורים זה בסדר גמור. מפלצות! גם זה מחמאה בשבילהם. אין מילים. יוצאים, מתחבקים ומנגבים את הדמעות. עולים במדרגות לכיוון המדריך. לפני שמגיעים לפסגה מתגלה מולנו הר עפר ענק. המדריך מתחיל לספר שכששחררו את המחנה נמצא אפר הגופות בתוך ארגזים, מוכן למכירה (זה הדשן הכי טוב שיש) כל האפר קבור מתחת לערימת העפר (לפי היהדות אסור לפזר אפר אדם.. מן האדמה באת ואל האדמה תשוב) לאט לאט כל המשלחת מגיעה. ואז רגע מרגש מתרחש כולם מתחילים להחזיק ידיים מסביב לאנדרטה הענקית. מעל 100 תלמידים, עם חולצות משלחת ודגל ישראל על הגב מקיפים אנדרטה שלמה ושרים בגאווה. זוהי צעקת הניצחון שלנו! התאספנו לטקס מרגש שהכינה קבוצה מהמשלחת באמצע הטקס רון, הזמרת, החלה לשיר שיר למעלות השיר האהוב על אמא שלי, אותו שיר ששרתי עם אחי התאום בכניסה לבר המצוה התחלתי לשיר לעצמי והברזים נפתחו. לא יכולתי לעצור ומסביבי עוד ועוד ברזים נפתחים. מסיימים את הטקס, ושרים את התקווה. גאווה להיות ישראלי. נפלה לידי הזכות לשיר באדמה הארורה את מה שהם לא יכלו את התקווה שלנו, את ההוכחה שיש לנו מדינה. חשבנו שהיום נגמר ושאפשר לסגור את הברז.. מסתבר שלא הראשי קבוצות אספו אותנו וחילקו לנו מכתבים מהבית. כולם בוכים, בנים, בנות, צעירים, מבוגרים (כן כן, גם המורים) כולם! באותה נשימה כולם גם מתחזקים, כולם גם מתגבשים, כולם תומכים. מראה מדהים - ילדים שלא דמיינתי להיות איתם בקשר באים ומחבקים אותי. (את תוכן המכתב אני משאיר לעצמי..) נושמים, שותים מים, מקנחים את האף ועולים לאוטובוס נוסעים לכיוון המלון. אוכלים ארוחת ערב, מתקלחים והולכים לישון בלילה אני מתקשר להורים להגיד תודה על המכתב, מדבר קצת מתקשר לעידן (זוכרים שסיפרתי עליו?) ותובנות עולות אנחנו דור שנולד למדינה קיימת, אנחנו צריכים להודות על כך בכל יום. נכון לא תמיד המדינה מושלמת אבל היא קיימת, אנחנו זה עתיד המדינה אנחנו, צריכים להפוך אותה למקום טוב יותר. קיבלנו אותה על מגש של כסף... את המגש צריך להפוך לזהב. וזה תלוי בנו שיהיה לילה טוב.