יום שלישי למסע - טרבלינקה, טיקוצ'ין ויער לופוחובה

בוקר טוב :) מתחילים להתרגל לשגרה קמים בשש, אוכלים ברבע לשבע.... לוח זמנים דווקא סביר, לא כל כך לחוץ. היום אמורים להתחיל להרגיש את הזוועות, אנחנו יוצאים עכשיו למחנה ההשמדה טרבלינקה עולים לאוטובוס, בערך שעה וחצי נסיעה הפעם החלטתי לא לישון, לקחתי ספר (מה לעשות.. צריך להגיש דוח קריאה בתחילת הלימודים) והתחילתי לקרוא כמובן שלא שקעתי רק לתוך הספר.. יש שיחות אישיות, מוסיקה, הסברות תוך כדי.. אוטובוס :) מגיעים לטרבלינקה קצת רקע על המחנה - המחנה הוא אחד משלושת המחנות ההשמדה שהוקמו כחלקת ממבצע ריינהרד תוך עשרה חודשים הושמדו במחנה לפחות 870,000 בני אדם. יורדים מהאוטובוסים בחניית המחנה, הכל מסביב ירוק, עצים... לא מרגיש כמו מחנה. מתחילים ללכת בשביל, המראה מדהים מעל מאה תלמידים לבושים בחולצות המשלחת שברקע מתנוסס העיצוב שלי, הרעיון שלי ומעל החולצות חלק לובשים את דגל ישראל. התמלאתי גאווה. נכנסים בשער המחנה, והכל ירוק דשא חי וצומח, בצד ימין יש אבנים שמסמלים את גדר המחנה ועוד אבני שיש שמסמלים את מסילת הרכבת מתיישבים בצד ורואים תמונות של המחנה והסברים מצפים מאיתנו לדמיין מחנה, כלומר לדמיין דבר שלא יכול להיקלט - בית חרושת לרצח לדמיין אלפי יהודים יורדים מרכבת, עוברים מיון (גברים נשים) מתפשטים, מולכים 90 מ' בצעקות ובמכות ונכנסים לתא גזים. אתם מצליחים לדמיין את זה? המוח פשוט מסרב!

ובכל זאת מתקדמים על המדשאה הענקית ופונים שמאלה ל"צינור" ה90 מ' שבהם הובלו היהודים לעבר התאים עוברים דרך עצים ושיחים (הצינור לא טופח ושוחזר) ויוצאים מהצד השני של המחנה. כשיוצאים מתגלה אנדרטה ענקית ממש מול העיניים. האנדרטה הזו ממוקמת במקום תאי הגזים. מסביב לאנדרטה מאות אלפי אבנים, כל אבן מייצגת קהילה. לוקחים ורדים ונרות ומתחילים להסתובב. על איזה אבן אני מניח את הוורד? לאיזה אבן ללכת? לרחוקה? לקרובה? לגדולה יותר או לקטנה יותר? לאחר רבע שעה כל המשלחת מתכנסת שומעים סיפור מהמדריך יוסי, סיפור על ילד קטן שהוריו מסתירים אותו בקצה העיר אצל נוצריה כל שישי הילד מגיע לבקר, שישי אחד הילד רואה משאית מחוץ לביתו ומתלבט אם לחזור למסתור לפתע שומע צעקה רואה את אביו רץ ונורה, מיד לאחר מכן את אמו מובלת על ידי חיילים אל תוך המשאית הסיפור כמובן יותר מפורט וארוך.. ובסוף מתגלה שהילד המסופר הוא אביו של יוסי קיבלנו שוק, רגשות עלו, מסביבי מספר ילדים החלו לבכות אני רק הלכתי אליו שמעתי עוד קצת פרטים ובחצי חיבוק אמרתי תודה. יוצאים מהמחנה ונוסעים לעיירה קטנה בצפון מזרח פולין בשם טיקוצ'ין בעיירה אכלנו צהריים, והלכנו לרחוב בעיר שם מספר ילדים מהשכבה הכינו מסכת קטנה על החיים בעיירה בתקופה הרחוקה. יצאנו כולם בשירה לכיוון בית הכנסת הישן בית הכנסת בעיירה היה מקום מפגש, מקום להתעדכן, הוא היה מעבר לבית כנסת. מהעיירה נסענו לכיוון יער לופוחובה אותו יער שכולם מספרים עליו, היער הנוראי ההוא. בדרך אנחנו מקבלים את המידע: באוגוסט 1941 הגרמנים כפו על הפולנים לחפור 3 בורות ביער ב24.8 יצאה הוראה - על כל יהודי טיקוצין (פרט החולים) להתייצב בכיכר העיר בשש בבוקר. כולם הגיעו בבוקר, מצוידים ומוכנים לדרך. הם הובלו ליער, שם נרצחו ב26 שעות כל יהודי העיירה. הדבר לא נתפס מגיעים ליער ושוב- מסביב הכל חי וירוק. מסתרר שקט. נעמדים בשני טורים ונכנסים יער. ברקע המדריכים משמיעים מוסיקה. נעמדים במעגלים ומקריאים שמות של יהודים מהעיירה. לאחר מכן מסתובבים בין הבורות, מניחים פרח, אבן, מדליקים נר ומתיישבים לטקס. הטקס היה עוצמתי, מרגש אני בעצמי השתתפתי וקריינתי. הטקסט שלי היה סיפור עדות מאד קשה העדות מספרת על ילד שהובל עם אביו לבור, נורה בידיו של אביו ושרד. בקריאה שלי ניסתי לשדר כמה שיותר את תחושות הילד (את הטקסט קראתי מספר פעמים לפני) ואפילו צעקתי כשהילד צעק "אבא!" "שמע ישראל". הבכי מסביב מתחיל, הדמעות זולגות. ואני חייב להישאר חזק, אני עומד מול כל השכבה וחייב לסיים

את הטקסט, עם כל הקושי. והטקס ממשיך והדמעות מהמשלחת ביחד איתו. בסיום הטקס המשכנו מסורת שהחלה שנה שעברה והצבנו פעמון ביער עליו רשמנו "דע מאין באת ולאן אתה הולך" אחי התאום (שגם הוא יצא למשלחת) הרים אותי על כתפיו וביחד תלינו את הפעמון על עץ גבוהה באותו רגע הרגשתי גאווה אישית, משהו קטן שבזכות אחי ובזכותי יישאר באותו מקום ארור לעיני כל האנשים.

יצאנו כולם (תלמדים ומורים כאחד) בוכים ומוצפי רגשות מהיער הדבר שהכי הציק לי זו המחשבה שהיער הזה באותה מידה היה יכול להיות מקום לפיקניק משפחות כלומר יער מדהים ויפיפה שופע בצמחים חיים וירוקים שבאמצע היער קרו זוועות. הנסיעה בהתחלה הייתה שקטה, ולאט לאט הבנו שזו המציאות שלנו לזמן הקרוב ונעבור את זה כולנו ביחד כמשלחת. התחלנו לשיר כל האוטובוס ולאט לאט האווירה עלתה ושרנו ורקדנו ושמחנו. חלק מהנסיעה הקדשתי לקריאה והצלחתי אפילו לסיים את הספר. היופי בנסיעה היה החיבור שנוצר, אנשים נפתחו אחד לשני, בכו ביחד, התחבקו ביחד, התחזקו ביחד. כשהגענו למלון, עלינו לאכול, ומשם לסיכום יום. בכל זאת אי אפשר לעבור יום כזה עמוס רגשות בלי לסכם. בסיכום כל אחד תיאר במספר מילים איך היה לו. היה כיף לראות שוב איך צעד אחר צעד הקבוצת הדרכה שלנו נפתחת וכמה שחברי הקבוצה סומכים אחד על השני ונותנים אמון אחד בשני. יוצאים לחדרים, מתקלחים ואורזים מזוודות. מחר עוברים. מחר צפוי יום קשה, נוסעים למיידנק אבל על זה כבר אספר מחר לילה טוב.