יום שני למסע - לודג'

בוקר טוב בוקר טוב :) השעה שש בבוקר.. הבדל השעה דווקא עוזר קצת לקום לא יודע ממה לצפות.. מה שבטוח היום אני ערני ומוכן. אוכלים ארוחת בוקר ויוצאים לכיוון בית היתומים של יאנוש קורצק. שניה עצירה - גילוי נאות יאנוש קורצק הוא בין הדמויות להערצה שלי, אלה שיודעים ואלה שלא אני עוסק בחינוך בעקיפין אני מדריך בצופים, יושב ראש מועצת הנוער בכפר ורדים ולא מזמן נבחרתי ליושב ראש מועצת התלמידים והנוער מחוז צפון. התכונה שאני מאד מעריץ אצל קורצאק זה התפיסת עולם שלו: הילד הוא המרכז - לילד יש דעה, חינוך דמוקרטי (לא סתם אני במועצות תלמידים ונוער...) הגענו לבית היתומים, יורדים מהאוטובוס, עוברים דרך שערים גדולים ורואים פסל של קורצאק. בי עוברת צמרמורת. שומעים על בית היתומים, סיפורים, עדויות, חוויות והנה - אתה דורך באחד המקומות של אחד האנשים שאתה מעריץ. אותו מקום שכולם מספרים עליו ומדברים עליו. נכנסים לבית היתומים, עולים מספר מדרגות ומגיעים לאולם המרכזי שם סיפרו לנו קצת על יאנוש ועל חוויות מבית היתומים, סיפורים של ילדים. תוך כדי אני מגלה עוד ועוד על האדם המדהים הזה ואני שואב לעצמי רעיונות ותפיסות עולם לעולם הפרטי שלי. יוצאים לחצר שם כל קבוצה מתכנסת לתוך עצמה אביבה, ראש הקבוצה (שבמקרה היא גם המחנכת שלי) פותחת "במרכז יש קופסת מתנה (מטאפורית כמובן) כל אחד פותח את המתנה המתנה הזאת היא בעצם המתנה הכי טובה שלו בחיים.... מה יש לכם ביד?" שקט של מבוכה, עדי לוקחת יוזמה ומתחילה לספר. לאט לאט אנשים ממשיכים אחריה (גם אני בנייהם) ובראש עוברת לי המחשבה שלא כל כך קל להיפתח ככה בקבוצה, וזה רק הימים הראשונים שלנו. שׁמחתי, הרגשתי שאני מוקף באנשים שאני באמת יכול לסמוך עליהם, בלי שישפטו אותי, אנשים שאני יכול לבוא אליהם ותמיד יקשיבו לי. קיבלנו צופר קטן להמשך הדרך (שכחתי לספר.. כל יום מקבלים צופר שאותו אנו מחברים למחזיק מפתחות.. לאט לאט יוצרים את ספר המסע שלנו.) מבית היתומים ממשיכים לכיוון פארק הלב השבור נסיעה של בערך שעה וחצי.. רוב הנסיעה עוברת בהסתכלות על הנוף, שיחות אישיות וכמובן - שינה. כשהתקרבנו לפארק ראיתי מחוץ לחלון בצד שמאל סוג של אבנים שנראים קצת כמו מצבות (בגובה של בערך שני מטר) ועל כל "מצבה" רשום משהו.. בראש עוברת המחשבה "משהו כאן עומד להיות רע". יורדים מהאטובוס ונגלה מולנו פסל ענקי של לב ובאמצע חור בצורת אדם. כשעקפנו את הפסל ראינו את האדם, אבל הוא עמד ערום ועם הגב. המחשבה הראשונה שלי, לפני ששמענו את הרקע חשבתי לעצמי (בלי קשר לשואה) המקום הכי אמיתי של אנשים הוא הלב רק שם הם (כביכול) ערומים ומייצגים את מה שהם ומי שהם. כולם התפעמו מגודל ועוצמת הפסל והתכנסנו לאט לאט בפארק הצמוד לאנדרטה. במעגל, לנה המדריכה החלה להסביר לנו על רקע האנדרטה ומה היא מייצגת. בסוף ההסבר הלכנו והנחנו זר פרחים מטעם בית הספר למרגלות האנדרטה. אכלנו ארוחת צהריים (בפארק), חוויה כיפית, סוג של פיקניק גדול ושכבתי באמצע אירופה. יושבים מדברים צוחקים נפתחים.. הזמנים החופשיים האלה רק תורמים. לאחר ארוחת הצהריים, בגלל שהאנדרטה מדברת על ילדים ( בעצם כל היום מדבר על ילדים) הייתה קבוצה שעבדה על משחקי ילדים (אני חלק מהקבוצה) כולם עברו בין תחנות ושיחקו משחקים (חבילה עוברת, קפיצה בחבל וכו'..) הגיבוש והפתיחות מהחוויות הקטנות האלה זה היה פשוט כיף לראות איך אנשים שמספר שנים באותה שכבה ולא דיברו פתאום קופצים יחד בחבל וצוחקים ונהנים. עצרו! חוק קטן ואישי שלי - אני רושם וחוץ מטעויות הקלדה לא מוחק אני מתקן, קודם שיחקנו ואז אכלנו :) ואני ממשיך, עלינו לאוטובוסים ונסענו לבית הקברות היהודי בלודג' כשהגענו גילינו שאחת מבני המשפחה (הרחוקה) של ילדות מהשכבה שלנו קבורה בלודג'. נכנסו לבית הקברות, דיברנו על קבר ענקי של יהודי עשיר וצנוע (קבר בגובה של 12 מטר, מוקף בחומה ומצופה זהב..) כמובן שאי אפשר לא ללכת ולראות את הקבר במו עניינו. ומשם החלטנו שאנחנו מחפשים את הקבר שהזכרתי מקודם (בנות השכבה...) ידענו מיקום כללי, מתפצלים ומתחילים לחפש עוברים קבר קבר, לא מדלגים - עוברות כמה דקות, חושבים להפסיק ופתאום הצעקה שכולם חיכו הגיעה - "הנה, מצאתי מצאתי". כולם רצים מהר לקבר והבנות מאשרות שזה אכן שנת הפטירה, השם המלא וכל הפרטים. עשינו מעגל, שמענו על האישה הקבורה. את פרצוף הבנות אני לא אשכח, סוג של סגירת מעגל. ואז הרגע שהכה בי - ילד מהשכבה שלי שאיבד את אביו לפני כחודשיים הקריא קדיש. פה התפרקתי, התחלתי לבכות. בחיים לא האמנתי שבגיל כזה אשמע ילד מהשכבה שלי מקריא קדיש יתום. איך שסיים הלכתי אליו וחיבקתי אותו חזק, רק חיבקתי שתקתי ולבסוף לחשתי לו בקול רועד - תודה. המשכנו בסיור בבית הקברות ואני עדיין עם הרגשות והתחושות, ראינו פרויקט מדהים של צה"ל, חלקות ענק ששם שמו שם לכל אדם אשר נקבר בלודג', לאחר המון מחקרים ובדיקות הגיעו לעשרות אלפי שמות. לבסוף יצאנו מבית הקברות ונסענו לאנדרטה (שלא זכור לי שמה...) כשהגענו נחשפנו להעתק של משרפה ענקית שמחוברת אליה קיר גבוה מאד (משער שיותר מ6 מטרים) אשר חרוט בו בצורה גדולה וברורה את השנים 1939, 1940, 1491 וכך עד 1945 כשנכנסו ל"משרפה" הופיעו שמות כל המדינות שמהם הגיעו יהודים לתחנת הרכבת בלודג', זוכרים את הקיר? הקיר בעצם מבפנים היה מנהרת זמן, כשמתקדמים נחפשים פרטים על השנה: מסמכים, תמונות, עובדות וכו'... בקצה המנהרה יש מסילת רכבת עם קרונות רכבת מהתקופה. לצערנו הקרונות היו בשיפוץ ולא היה ניתן להיכנס. חוץ מזה התחנה והידיעה שלכאן כל היהודים הגיעו היתה מצמררת. על הקיר שליד התחנה היו מצבות בגובה החומה (6 מ' ומעלה) שחקוק עליהם שמות כל התחנות שהיהודים עברו (אותי הכי משך אושוויץ בירקנאו) לאחר הסתובבות קלה ותמונות וחוויות מתיישבים כולם ואביבה מקריאה מכתב לכל המשלחת המכתב דיבר על ילדים בשואה, וההחלטות שעמדו בפניהם, דילמות והמצב שבו נמצאו. הרבה רגשות ומחשבות עולות תוך כדי. עלינו לאוטובוס, חוזרים למלון. בדרך חזרה האווירה הייתה מאד שמחה ומגובשת, אלעד מאתגר אותנו במשחקי חשיבה שוכחים מהוויכוחים בתחילת שנה, מכל המחיצות שהיו. בפולין כולנו יהודים, כולנו ישראלים, כולנו מייצגים! לאחר ארוחת ערב במלון יצאנו לפעילות בקבוצות שלנו עשינו סיכום יום, כל אחד סיפר בקצרה מה עבר עליו ולאחר מכן כל אחד קיבל שני מכתבים שלעיו לרשום ולהעניק למישהו. הלכתי לפינה והאדם הראשון שחשבתי עליו הוא עידן. עידן הוא החבר הכי טוב שלי, אני מחשיב אותו לאח שלי. בתקופה האחרונה מאד התחברנו והוא אדם ערכי ואמיתי. הרגשתי צורך לרשום לו מכתב תודה ארוך דווקא כאן במקום בו הערכים נזרקו והאמת ביחד איתם. את המכתב השני חתכתי ל4, כלומר רשמתי עוד 4 מכתבים לאנשי מפתח שונים בתוך המשלחת. (את הנמענים ואת תוכן המכתב אני משאיר לעצמי) לאחר הפעילות עשינו חזרה אחרונה לקראת הטקס אשר יתקיים מחר ביער לופוחובה. חזרה ראשונה ואחרונה אם לדייק. מקווה שיהיה מחר טוב. שיהיה לילה טוב.