יום ראשון למסע - ורשה

נחתנו - מחיאות כפיים, יורדים מהמטוס ועדיין לא מעכל את זה שהנה - המסע ששנה שלמה חיכית לו מתחיל. ביקורת דרכונים ולוקחים מזוודות. התעכבנו כמה דק כי מזוודה אחת נאבדה, לא לדאוג - מצאו אותה :) לאחר שיחת ביטחון מהירה (מה לעשות.. בכל זאת ישראלים) יוצאים לאוטובוסים וכל הדרך לאוטובוס עדיין לא מצליח לעכל את זה שה-מסע הגדול מתחיל. עולים לאוטובוס, עייפים אך נרגשים. יוצאים לכיוון בית הקברות של ורשה כשהגענו האינסטינקט הוא לשים כיפה - ישר עוצרים אותנו, אסור ברחוב! תכניסו לתיק, רק בתוך בית הקברות תחבשו. צריך לזכור תמיד - אנחנו ישראלים, ביטחון ביטחון ביטחון! נכנסים לבית הקברות (שמים כיפה) וחיים המדריך מתחיל להסביר על כל קבר יש ציור, הציור מתאר מי היה האדם. פשוט מדהים, סוג של "לקטלג" את הקברים ולהבין מי היה אדם לפני שמת. הגענו לקבר מיוחד, לייתר דיוק 3 קברים צמודים. חיים הסביר לנו על הקברים הספציפים האלו וכמה שהם מיוחדים לבסוף השארנו דקה שקט שבה כל אחד ביקש משאלה מהצדיקים. הרגע הזה היה מיוחד, השקט היה שקט מיוחד, רק רעש של רוח ועלים נופלים - לא יותר מזה. הדברים הקטנים האלו מעצימים את האקטים הכי פשוטים שיש. ממשיכים בבית הקברות, עוברים ליד קברים מיוחדים ובכל זאת אנחנו בפולין.. חייב להיות קשר לשואה הגענו לאזור בבית הקברות, אזור מגודר שיש בו מצבות שנפלו אחת על השנייה וחור באמצע מסתבר שאזור זה היה מסתור של משפחה במהלך תקופת השואה, הם הגיעו דרך צינורות ביוב עבים וחיו שם במשך כמעט שנה שלמה... עדיין לא מצליח לתפוס את העוול ואת כל מה שקרה בתקופה ההיא. משם המשכנו והגענו לאזור קשה במיוחד - בור ירי ענקי (כמובן שכוסה) מסתכלים על תמונות מהתקופה ההיא, שהבור היה פתוח ומכוסה בגוויות ולא בחול ורואים את הקברים מסביב ואתה פתאום קולט שהקבר שבתמונה זה הקבר שנמצא שני מטרים מולך, כלומר אתה עכשיו עומד איפה שהיהודים נורו. ושוב - עדיין לא מצליחים לתפוס את העוול. מתקדמים לכיוון היציאה ועוברים ליד אנדרטה של יאנוש קורצאק, מצלמים מתרגשים ולאט לאט מבינים שהמסע מתחיל. מבית הקברות נסענו לתוך העיר, שם אכלנו צהריים ויצאנו רגלית העיר היא סוג של תל אביב של הפולנים, עיר מפותחת, עמוסה ונראית יחסית תיירותית. בדרך עושים תמונת משלחת ליד מזרקה ענקית ומהממת. ומגיעים לכיכר ענקית. חיים מתחיל להסביר על הכיכר, על הגטו שהיה במקום הזה ממש. בראש עוברת המחשבה שזה ממש לא כמו מה שאתה מצפה.. מגיעים למסע עם ציפייה לראות את הכל אבל הרוב זה דמיון. מגיע לכיכר ואומרים לך כאן היה כך וכך וכך ופה קרה הדבר הזה ושם היה זה... והדברים שנאמרים לא כל כך פשוטים לדמיין. התקדמנו לבית הכנסת, נכנסים (שמים כיפה - הפעם זכרתי לשים בפנים) מתיישבים, שומעים קצת רקע על המקום ואז שוב מגיע "דבר קטן" שעושה פלאים כל המשלחת מתחילה לשיר שירי דת בעברית. העוצמה והכבוד לשיר את השירים האלו בפולין מעל 100 תלמידים זה דבר שרק הנוכחים במקום יבינו. יצאנו מבית הכנסת אמרנו יפה תודה וממשיכים במסע הגענו לכיכר השילוחים של ורשה, אותה כיכר שממנה אלפי יהודים הגיעו למותם יישוב מחדש, תקבלו לחם ודבש.. איך אפשר להגיד דבר כזה כשאתה יודע שכל מי שאתה מבטיח לו את זה אתה בעצם מבטיח לו מוות. וצעד אחר צעד מתחילים לקלוט את הזוועות (ועדיין לא הגענו למחנות) מכיכר השילוחים יוצאים לבונקר של מפקדי מרד גטו וורשה גילוי נאות - המרד הזה זה הדבר שאני הכי מתחבר אליו מכל סיפורי השואה, חבורת נערים שמחליטה לצאת למאבק. התוצאה כבר ידועה, ובכל זאת נאבקים בשביל לא למות בלי מאבק ובלי לנסות להילחם על החיים. ישבנו ליד האנטרטה שעל הגבעה, כל המשלחת, שמענו שיר על המרד, הסבר מחיים ופשוט התמלאתי בגאווה. מגיעים לתחנה האחרונה - אנדרטת רפפורט אותה אנדרטה מפורסמת שכל פעם שמענו עליה, ולמדנו עליה ואפילו ראינו הצגה עליה. הגודל שלה הוא עצום, ממש לא כמו שציפיתי שזה יהיה. מחליפים לחולצות משלחת (אנשי השב"כ נכנסים לכוננות גבוהה במיוחד) ומתחילים את הטקס.

כמובן שכמו כל טקס ראשון יש הרבה בעיות טכניות, אבל הדבר החזק הוא שהמשכנו למרות שאנחנו כבר מעל 24 שעות ללא שינה והליכה והרצאות והרבה הרבה דברים עמדנו בכבוד, עברנו טקס מדהים, ושרנו בגאווה את התקווה. סוגרים את היום הראשון הולכים למלון, אוכלים ארוחת ערב חמה, מתקלחים ונכנסים לישוןץ